כפר שאול  / פטריסיה אודונובן

English version below

דברים שנכתבו בעקבות תוכנית של שְהוּת אומנים (art residency) במרכז הירושלמי לבריאות הנפש כפר שאול. את התוכנית ארגנה ומימנה העמותה הקהילתית “המקרר” וניהלו אותה איריס פשדצקי ואיזי יצחק ג’יברה. בהשראת התוכנית כתבתי את חמשת הקטעים הבאים.

שומרי הסף

קיר זכוכית בעל עיקולים רכים מוביל אותך אל דלת הזכוכית שבכניסה לבית החולים. לחיצה על הפעמון פותחת את דלת הזכוכית, הדלת השנייה, העשויה מתכת כחולה, נותרת סגורה. זוהי דלתו של בית בכפר דיר יאסין של פעם(1), בקיר האבן הסמוך. היא נעולה בקביעות.

כעת אני במסדרון ששולחן כתיבה ארוך מתמשך לכל אורכו, מדלת הזכוכית הראשונה ועד השנייה הנפתחת אל מתחם בין החולים. מישהו מאחורי מחיצת זכוכית הניצבת על השולחן שואל אותי:

יש לך חפצים חדים כלשהם או משהו להגנה עצמית?

יש לי זוג מספריים שאני צריכה בשביל העבודה שלי עם המטופלים.

אה! את אחת מהאומנים?

כן. פטרישיה.

הוא מרים את ראשו מהרשימה שלפניו ואומר:

את יכולה להיכנס.

זה עבר מהר יותר מאשר כשאני הייתי מטופלת. אז לא היו מרשים לי להחזיק מספריים.

על השולחן, מחשבים, שומרים ועיני מצלמה אלקטרונית אורבים מפינות נסתרות ועוקבים אחרי הזרם הקבוע של אנשים וחפצים שנכנסים ויוצאים מבית החולים. לחלק מותר, לחלק אסור. שומרי סף זקוקים להרבה עיניים. אני חושבת על סֶרבֶּרוּס, כלב השמירה של שערי העולם התחתון במיתולוגיה היוונית. לסרברוס יש שלושה ראשים ושש עיניים. ליאנוּס, אֵל השערים ושומר הסִפּים הרומי, יש ארבע עיניים. יש לו ראש אחד עם שני פרצופים הפונים לכיוונים מנוגדים.

מעל למשקוף הדלת בבית שלנו בירושלים תלויה מסכה אדומה שנוצרה בהודו. זהו האל ההינדי גַנֶשָה. שמתי אותו שם כדי לשמור עלינו אחרי שאמרו לי שהוא דואג להסיר מכשולים. יש לו רק פרצוף אחד ורק שתי עיניים. אבל יש לו חדק. נכון שהיה נחמד אם בשער של כפר שאול היה יושב ליד השולחן גַנֶשָה בעל עיניים טובות ובודק את התיקים שלנו עם החדק הארוך שלו? בשבילו זה היה קל. חדק הפיל שלו התפתח מימזוג של האף עם השפה העליונה. כך שבחדק של גַנֶשָה יש חיישני טעם וריח, מלבד רגישות מישושית משובחת.

לאחר מכן היה גַנֶשָה מסיר את כל המכשולים שלנו. אחרי כמה פעמים של כניסה ויציאה מבית החולים בכמה הזדמנויות שונות, היינו מרגישים שהוא מרוקן בהדרגה את התיקים שלנו כך שעם כל ביקור נוסף אנחנו נהיים קלים יותר ויותר. בסופו של דבר היו מורידים את מחיצת הזכוכית, את גלאי המתכות היו נותנים במתנה לנתב”ג, את המחשבים לבתי ספר, וכבר לא היה צורך בצמידי נייר. היו מורידים את השערים והחומות שסביב בית החולים.

2/8/22

הצמידים

בתור אומנית שמוזמנת לעשות פרויקט יצירה עם המטופלים, אני זקוקה להרשאה כדי לעבור בשערי הכניסה לבית החולים, אבל זה הליך מהיר למדי. אחרי שני ביקורים כבר לא בודקים לי את התיקים, אם כי עדיין שואלים אותי אם יש עליי חפצים חדים כלשהם או נשק להגנה עצמית.
וכורכים לי על פרקי הידיים צמידי נייר שמעידים שאני אורחת זמנית. הפעמים היחידות בחיי עד כה שנתקלתי בצמידים כאלה היו כשילדיי נולדו (הם שימשו כתגי שֵם) וכשהתאשפזתי לצורך ניתוח כריתת רחם. ברור שהיה חיוני לא להתבלבל בין התינוקות, בנוגע לרחם ממש לא היה אכפת לי. לא תכננתי לדרוש אותו כדי לשמור אותו בבקבוק עם פורמלין. אמנם אני זוכרת אותו בחיבה. אמרתי לילדים שהבית הראשון שלהם נעלם ואיננו עם הניתוח.
רק מבקרים עונדים צמידים בכפר שאול, ומסירים אותם כשיוצאים. המבקרים הם לא היחידים שנכנסים ויוצאים בחופשיות. גם אנשי הצוות עושים כך, אבל להם אין צמידים. אז הצמידים מיועדים לנו, אלה שנכנסים אבל אינם חלק מהצוות: אומנים ואומניות, חברים, בני משפחה.
ומה אם הקצוות הדביקים של הצמיד נפרדים והוא נופל?

הנה אני צועדת לי בחום היוקד בלי צמיד, הדבק נמס ונעלם. לאיזו קטגוריה אני שייכת עכשיו?
אנשי הצוות לא רואים בי אחת מהם, כי הם כולם מכירים זה את זה. הפכתי לעוד מטופלת. מישהי ניגשת אליי ושואלת לאיזו מחלקה אני שייכת: א’? ב’? ג’? ד? ה’? האם אני חדשה? האם הלכתי לאיבוד? איך קוראים לי?
“אני לא זוכרת,” אני אומרת. זה בטח היה כתוב על צמיד התינוקת שלי אבל זה היה ממש מזמן, במרפאה פרטית קטנה בבואנוס איירס. אני בהחלט לא חדשה, אני בת 70. אני אומנית שפעם הייתה מטופלת כאן ועכשיו נרפאתי והבראתי לחלוטין. זה מדהים, הם אומרים. אָת מקרה בּוֹחַן. והם מכניסים אותי לבקבוק עם פורמלין כדי לחקור את המוח שלי תחת מיקרוסקופ.

אף אחד לא אוהב את התחושה של הצמיד על פרק היד והיו מבקרים שתלשו אותם. הבלגן היה עצום: אנשי צוות, בני משפחה ומטופלים התערבבו כולם יחד בבית החולים. הצוות בלע את הכדורים של המטופלים והמטופלים העבירו שיעורי אומנות לאומנים. המבשלות התעייפו והלכו לנוח בחדרי המטופלים והמטופלים החליטו לבשל את הארוחות שלהם בעצמם.
מאז אותו יום נותנים לאורחים בשערי בית החולים צמידי נייר עם קצוות דביקים במיוחד, שכשמלפפים אותם סביב פרק היד ולוחצים חזק, הם לא יורדים אף פעם אלא אם תולשים אותם בכוח רב, לא פעם בעזרת שומר הסף שמחייך שעה שהוא משלח אותך לחופשי.

2/8/22

מחלקה ד‘ (2)או: זמן ואהבה

אני צועדת תחת השמש הקופחת במעלה הגבעה אל הסטודיו. בניין ריק שנתנו לנו, משתתפי התוכנית של שהות אומנים שארגנה עמותת “המקרר” בבית החולים, למשך חודש ימים. אנחנו לוקחים את חומרי היצירה שלנו מהסטודיו וחוצים את המתחם לעבר מחלקה ד’, שבה מתגוררים גברים עם מחלות כרוניות המאושפזים לזמן ממושך. חלקם נמצאים שם עשרות שנים. זו הקבוצה שבּנִי דוד ואני נשלחנו להעביר לה סדנת אומנות.
המקום נעים, מואר היטב, יש לו גן, צבעים חמים והמון כורסאות וספות לאורך הקירות. חדרי השינה סגורים במטרה לעודד את המטופלים להסתובב בחוץ ולא להישאר במיטה. רוב המטופלים שאני רואה יושבים בכורסאות. אחרים יושבים על ספסלי העץ הפזורים בגן, אחדים ישנים על הדשא. הם לא זזים הרבה, ממעטים בפעילות. הם מעשנים, בוהים ברצפה או מסתכלים למרחקים, פוסעים במסדרון בדרכם למקום שאליו אפשר להגיע תוך חמש דקות. אחד או שניים תמיד קוראים כשאני באה. “אתם צריכים ספרים?” שאלתי איש צוות. “לא, תודה לך, יש כאן ספרייה טובה.”

אתמול נתקלתי בציטוט של איזה יווני מפורסם, שכחתי את שמו, שכל מה שצריך בחיים זה גן וספרייה, ואני זוכרת שחייכתי ואמרתי לעצמי, אני מסכימה.
אני מגַגֶלת את הציטוט: זה היה קיקרו, לא יווני אלא רומי: “Si hortum in bibliotheca habes, nihil deerit “.
חלק גדול מהאושר שלי נובע מהגן ומהספרייה שלי בבית בנחלאות. ולא עברתי דירה מאז שנכנסנו לגור כאן ב-1983. כך שהגן שלי בן 40, וזה ממלא אותי שמחה ואושר. יש לי רימון בן 40 ושסק בן 40, והגפן בטח זקנה עוד יותר.
דברים טובים כמו גן שופע ומשגשג יכולים לקרות רק עם זמן ואהבה.

מכל המטופלים במחלקה ד’, רק ארבעה התגבשו לקבוצה שבאה באופן קבוע. הם הצטרפו לדוד ואליי בהתלהבות כל משך הסדנה. אנחנו מוציאים כמה שולחנות החוצה ופורסים עליהם את צורות הנייר שגזרנו מראש, שמהן הם יוצרים דמויות.
הצורות גזורות מראש משום שיש איסור על כלים חדים, נשק להגנה עצמית, מספריים וסכינים יפניות.
רָמי (שם בדוי) מצרף גזירי נייר שחורים ויוצר בית, שמש ועוד דימויים בתוך מסגרת. הוא עשה בית לעיתים קרובות ואני זוכרת ששאלתי אותו: “אתה מתגעגע הביתה?”
“כן,” הוא ענה.
בֶּני (שם בדוי) לא מסוגל ליצור דימוי של משהו שהוא מתגעגע אליו. אולי משום כך הוא לא מצטרף, אלא מתהלך סביב עם סיגריה, חסר מנוחה.
“בואי, פטריסיה,” הוא אומר לי. “בואי, אני רוצה להגיד לך משהו.” אני באמצע משהו אבל אני מרגישה שיש לו צורך לדבר איתי, וגם דוד מפקח על המתרחש. אז אני עוזבת את הקבוצה והולכת עם בני. הוא לוקח אותי לספסל בגן ואנחנו יושבים.
הוא מת לעשות סקס, הוא אומר לי. “אני מבינה,” אני אומרת לו. “אבל לא, בני, אני לא יכולה להביא לך בחורה. תצטרך לחכות.”
כל שבוע הוא קורא לי הצידה. “בואי, פטריסיה, אני רוצה להגיד לך משהו.” וכל פעם הוא אומר לי את אותו הדבר.
“אתה חייב לחכות;” “כשתצא מכאן;” “תהיה לך מישהי.” אני מנסה למצוא תשובה.
דוד ואני מסיימים את הסדנה. המטופלים יצרו תמונות של ירחים וכוכבים, בתים ואנשים רוכבים על אופניים, עצים, גמלים, שמיים, גנים, אוניות מפליגות בים, נשים סוחבות דליים וחתולים.
אנחנו מסדרים את התמונות העשויות מגזירי נייר שחורים בתוך קופסאות אור. כשהן מוארות מאחור הן נראות כמו דגמים תלת-ממדיים של תיאטרון צלליות קפוא. את התמונות יראו מבקרים שמדריכים ינחו אותם דרך אזורים נבחרים בתוך המרחב הציבורי של בית החולים כחלק מתערוכה קבוצתית שתתקיים בקרוב.

אחרי התערוכה ייקחו את התמונות ויתלו אותן במסדרונות של מחלקה ד’.
רמי יוכל להצביע ולומר בגאווה:
“הבית הזה שלי! אני עשיתי אותו!” ובני כנראה ינשוף עשן מהסיגריה שלו ויבהה לרגע באשת הנייר השחורה, הקפואה, הריקה מאהבה.

עיבוד ממוחשב שהכין דוד לוקרד מיצירות המטופלים בסדנה

כמה דמויות שיצרו המטופלים, שאותן ניתן לראות בתמונה למעלה, נכנסו למגזרת שיצרתי, המופיעה למטה.

3/8/22

דרך משונה לִחְיוֹת

משהו זז כל הזמן במחלקה ד'(2). הוא לא מפסיק לזוז לרגע. הוא נע הלוך וחזור הלוך וחזור, בוהה דרך הזכוכית. דגים נעים קדימה כשהם מסתכלים לצדדים, איזו דרך משונה לחיות.

אבל דג הזהב היפהפה הזה לא מתנועע משום שהוא אידיוט או טיפש וחושב שהוא הולך לאנשהו, הוא מתנועע משום שככה דגים שומרים על הניקיון שלהם. מישהי אמרה לי את זה לפני כמה זמן, וזה נשמע לי כל כך הגיוני שאני זוכרת את זה. נדמה לי שזאת הייתה מדריכה באקווריום בירושלים, אם כי ייתכן שהיא התייחסה לזן אחר. זרם המים שוטף את הקשקשים שלהם, אם הם היו מפסיקים לשחות הם היו מתים, הקשקשים שלהם היו נסתמים לגמרי.

לא, הוא לא הולך לשום מקום, דג הזהב המסכן. רק שוחה הלוך וחזור באקווריום הצר והשטוח שאותו עיצב מישהו שעניין אותו יותר איך הוא ייראה על הקיר מאשר המרחב המינימלי שדג זהב צריך בשביל לחיות בלי להפוך לנוירוטי. חישוב פיזיקלי פשוט הניב את הנפח המקסימלי של מים שניתן להכניס למכל אם רוצים לתלות אותו על הקיר כמו מסך טלוויזיה. לא הרבה.

אולי הסיבה שדג הזהב נע בלי הרף היא שהוא נהיה נוירוטי או פסיכוטי או דמנטי באופן כלשהו? מי לא היה נהיה ככה? אני זוכרת את הנמר בגן החיות בבואנוס איירס כשהייתי ילדה קטנה, בשנות ה-50. היה לו כלוב בגודל 2×3 מטר. היה לי כל כך עצוב לראות אותו צועד הלוך ושוב כל היום. לקח לאנשים עשרות שנים להבין שבעלי חיים זקוקים ליותר מרחב וגני החיות עוצבו מחדש.

אולי כל זה חלק מניסוי? כמה זמן אפשר לכלוא דג זהב לפני שהוא משתגע, מתחרפן, מאבד את שפיות דעתו, לוקה בשיגעון או בשיכחון? איזה שינויים עצביים אפשר לראות במיקרוסקופ אחרי שהדג הורדם בעזרת אלפאקסלון והמוח שלו קוּבָּע לצורך בדיקה היסטולוגית?

אני קוראת שדגי זהב שימושיים במיוחד למדע, העצב האופטי שלהם מתחדש בקלות ועוד הרבה יתרונות. אני מחפשת ב-PubMed איזה מחקרים נעשו תוך שימוש בדגי זהב. אני מוצאת שבעת אלפים תשע מאות ושלושה עשר מאמרים מדעיים שנכתבו בעקבות ביצוע ניסויים כאלה.

1-The goldfish Carassius auratus: an emerging animal model for comparative cardiac research.
Filice M, Cerra MC, Imbrogno S. J
Comp Physiol B. 2022

2-Immersion anesthesia in goldfish (Carassius auratus) with three concentrations of alfaxalone
.Leonardi F, Costa GL, Interlandi CD, Rosa J, Ghidelli A, Musicò M.
Vet Anaesth Analg. 2019

3-Effects of acute deltamethrin exposure on kidney transcriptome and intestinal microbiota in goldfish (Carassius auratus)
.Zhou S, Dong J, Liu Y, Yang Q, Xu N, Yang Y, Ai X.
Ecotoxicol Environ Saf. 2021

4-Biological effect of astaxanthin on alcohol-induced gut damage in Carassius auratus used as experimental model.
Alessio A, Pergolizzi S, Gervasi T, Aragona M, Lo Cascio P, Cicero N, Lauriano ER.
Nat Prod Res. 2021

5-Molecular cloning of Gibel carp (Carassius auratus gibelio) complement component C3 and its expression profile after Cyprinid herpesvirus 2 infection.
Fan Y, Zhang X, Zhou Y, Jiang N, Liu W, Zeng L.
J Vet Med Sci. 2020

6-Toxicological Assessment of Ammonia Exposure on Carassius auratus red var. Living in Landscape Waters.
Hao M, Zuo Q, Zhang W, Feng Y, Wang L, Yu L, Zhang X, Li J, Huang Z.
Bull Environ Contam Toxicol. 2019

והרשימה נמשכת: עוד שבעת אלפים תשע מאות ותשעה מאמרים.

גן החיות בירושלים בנוי כספארי. המון שטחים פתוחים שבהם נראים בעלי חיים נעים בחופשיות. בפעם האחרונה שהייתי שם עם הנכדים של בן זוגי, תהיתי למה הג’ירפות עומדות בשקט כל הזמן, אחרי שנתנו להן כל כך הרבה מרחב!
“למה הם לא נהנות מלהסתובב חופשי בשטח?”
לא מדובר רק במרחב. הן איבדו את המוטיבציה לזוז מהמקום. הן לא צריכות להישמר מפני אויבים, הן לא צריכות לחפש אוכל או מים. מטפלים בהן ואין להן שום סיבה לזוז. הן משועממות עד מוות.
אולי אם דג הזהב לא היה צריך לשחות כמו משוגע כדי לשמור על ניקיונו, הוא היה פשוט קופא ומת במקום. אבל אז היו מורידים את האקווריום מהקיר כי הוא כבר לא היה נראה כמו טלוויזיה.

3/8/22

דיר יאסין

הנס כריסטיאן אנדרסן, הסופר ומספר הסיפורים הדֶני המפורסם, יצר כמוני בובות ומגזרות נייר. יש לי בבית ספר עם המגזרות שלו, ואחת מהן מרתקת אותי:

התמונה נקראת: “פִּיֶירו מאזן מגש עם חפצים על ראשו”. באמת? הוא מאזן מגש עם חפצים? זה באמת פיירו? הוא נראה מבולבל, מופתע מאוד לשמוע את הסיפור. יש שאומרים לו שזאת אגדה בסופו של דבר… זה לא באמת קרה ככה.
אנדרסן מספר סיפור לקבוצה שיושבת סביבו. הוא מחזיק גיליון נייר וזוג מספריים גדולים. הוא מקפל את הניר עוד פעם ועוד פעם ומתחיל לגזור. הסיפור עצוב ויש תחושה של ציפייה גם לסוף הסיפור וגם לרגע של פתיחת קיפולי הנייר. המספריים ממשיכים לגזור על פי היגיון משלהם, בלי קשר למילים שאומר אנדרסן ובלי כל ניסיון לאייר את דבריו. לבסוף הסיפור העצוב נגמר, קיפולי הנייר נפתחים ומתגלים ליצנים וברבורים ובמות תיאטרון ועצים. שני נרטיבים שנולדו יחדיו.

מגזרת הנייר הזו שימשה גם השראה להדפס רשת שיצר אנדי וורהול ב-1987 (חלק מסדרה שהקדיש לאנדרסן)
ושימשה השראה גם למגזרת שיצרתי אני:

בדמיוני, הדמות אומרת: “היֹה היה פעם, בכפר אבן קטן על ראש גבעה…”3
25/8/22

הערות:

  1. דיר יאסין הוא שמו של כפר בפאתי ירושלים, שבו חיו כ-600 פלסטינים לפני מלחמת העצמאות ב-1948. במהלך המלחמה נהרגו כמאה מהם והשאר ברחו. ב-1951 הוקם בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול על אדמות הכפר. עד היום חלק מהמבנים של בית החולים נמצאים בבתי האבן הערביים המקוריים שעדיין ניצבים במקומם. ירושלים התרחבה והיום בית החולים נמצא בתחומי שכונת גבעת שאול.
  2. מחלקה ד’ היא האגף שבו חיים גברים בעלי מחלות כרוניות.
  3. מגזרת נייר זו נוצרה ב-2019, שלא כמו השאר, שנוצרו ב-2022.

פטריסיה אודונובן
נחלאות, ירושלים.

כתיבה באנגלית :פטריסיה אודונובן
תירגום: סגיר-תרגומים

English version: