למסגר את הסבל של אחרים  / דוד לוקרד

במסגרת הרזידנזי אנו מייצרים דימויים עם אנשים שלא לגמרי איתנו. אנשים שבמידה רבה נשלל מהם החופש להחליט על עצמם. על הסקאלה של להיות כלוא, אין ספק שהם גבוהה. ההסכמה פה היא מוגבלת מאד ותשאר כך. אנחנו מייצרים איתם דימויים ואז עושים שימוש בדימויים האלו.

מה הגבולות של להשתמש, ביצירתנו, בסבל או בקושי של האחר? ולפעול במרחבים שבהם נדרשת הסכמה?

האם הסיפור של דיר יאסין הוא הסיפור שלי? אין לזה תשובה פשוטה, אבל במנעד הדברים שאפשר (או צריך) להתייחס אליהם בהקשר הזה יש שיקוף מעניין לדברים שעולה בהקשרים של כפר שאול. התשובה הראשונה שעולה היא לא – אני לא סבלתי בדיר יאסין, משפחתי לא ברחה משם. אדרבא, אני ‘מהצד ההפוך’ של המשוואה ההיא. קבוצת ההשתייכות ‘העיקרית’ שלי היא שונה ומנוגדת, אני מהמנצחים.

האם הבעיות מתחילות כשאנחנו מבקשים לעשות שימוש בכאב של אחר?

אז נשאלת השאלה, מה שונה בלעשות שימוש מאשר לא לעשות שימוש?

למה אנחנו נזהרים דווקא משימוש?

האם זה שאנו מקבלים על עצמנו את האיסור להשתמש בסבלו של האחר זה ביטוי לכך שאיננו מעוניינים, או מסוגלים, לאתגר את ההפרדה שלנו אל אינדיבידואלים?

יותר מעניין לשאול איזה שימוש עושים.

—-

מתי הסיפור של מישהו אחר נהיה גם הסיפור שלי?

אנחנו עושים שימוש כל הזמן בסבלם של אחרים. גם אם מוציאים את בעלי החיים מהמשוואה, ומתייחסים רק לבני אדם. כשאני קונה חולצה, סמארטפון, או כוס קפה, אני משתתף במנגנונים נוראיים ודכאניים. אנחנו לא רותחים מזה.

כשאני נוסע בפרייבט אני שורף את העתיד של הדורות הבאים. אנחנו בקושי מתייחסים לזה.

למה כדי לעשות אמנות זה בסדר לשרוף את העולם?

איפה עובר הגבול בין הראוי והטוב לאסור והמוקצה?

לא כדאי להשען על ההסכמות הקיימות מתוך עצלות, כי הן עצמן נוצרו מתוך עצלות – במקרה הטוב.

האם לעשות שימוש בפלאפון שלי כדי לבזבז את הזמן זה דבר לא מוסרי, כלפי הילדים שנאלצו לכרות באדמה כדי לבנות אותו?

—-

וגם העדינות שלנו היא לאו דווקא הסרגל הכי ישר למדוד בעזרתו דברים.

פעם נכנסה לי לראש השאלה, למה כלי נשק ביולוגיים וכימיים הם כל כך מוקצים, הרבה יותר מכלי נשק ‘קונוונציונלים’?

חיפשתי הסברים לרציונל ולא מצאתי.

בניגוד למה שעלולים לחשוב, עצם השימוש בהם אינו כרוך בחוסר מידתיות, או בסבל גדול יותר לנפגעים מאשר נשק קונוונציונלי. אז למה להרוג מישהו עם כדור מרובה או עם מרגמה זה פחות פסול מלהרוג עם כימיקל? גם האבק שריפה הוא כימיקל… בסוף מצאתי סוציולוג שהתייחס לשאלה הזו. נשק כימי זה הנשק של החלשים. מאז שחר ההסטוריה רעל זה ‘הנשק הנשי’, הפסול… זה נשק ששובר את ההגמוניה של העוצמה והחוזקה… ועל כן הוא פסול.

מאחורי קונבנציה שאנו מקבלים כהומניסטית ומתקדמת מסתתר שוב הרצון לשמר הגמוניות על אלימות ואיך ראוי לקיים אותה.

הרי בסופו של דבר גם פה השאלה המעניינת היא מה השימוש שעושים בנשק.