יומן פייסבוק / אפרת יגור

יומן פייסבוק

פורסם ב 4.7

השהות אמן בכפר שאול התחילה אתמול.
אחרי שבוע מטלטל. מציף מערכות. לא ידעתי בכלל אם יש לי הכוחות ללכת על זה. למעשה אני עדיין לא יודעת.
יש משהו בלהיות גם מטופלת בכפר שאול, ועכשיו גם יוצרת למשך חודש. בעצם כל הזמן שאני בדכאון לא הגעתי לאשפוז מלא. איכשהו. ועכשיו יום אחרי יום להגיע לבית חולים פסיכיאטרי. מתוכם יומיים לטיפול תרופתי באסקטמין.
בלאגן שלם וגדול עוד משבוע שעבר עובר על הנפש שלי.
אמרתי לעצמי שכל עוד אני מרגישה שמה שאני עושה יבטא אמירה על בריאות הנפש, על המערכת, אמשיך.
והנה, רישום ראשון מהיום הראשון של השהות. לאט לאט.


פורסם ב 5.7

טריגר: פוסט על אובדנות

לא כזה טריגר כמו שאתם/ן חושבים/ות. יש איזו תפיסה חברתית שחושבת שאובדנות היא מדבקת (לא יודעת לגבי אובדנות אצל בני נוער). שאם אדם שומע/ת על אדם אחר/ת שהתאבד, זה ידחוף אותו/ה להתאבד גם.

לא כותבים/ות על זה. ואם כותבים/ות זה תמיד חלקי, מתנצל ומפחד לגעת.

כמו שהבטחתי בפוסט קודם, אני מתכוונת לדבר סוף סוף על נושא האובדנות, כמתמודדת בעצמי. יצא לי לקרוא לאורך הדרך מעט ידע מקצועי. אבל כן לפגוש פשוט עשרות א/נשים שהיו במקום אובדני או עדיין. זכיתי במטפלים/ות וצוות עם תפיסה כל כך נכונה בעיניי על אובדנות ופגיעה עצמית. אז כותבת מהמקום הזה.

נתחיל מזה שאובדנות זה מגוון רחב מאוד של תחושות, מחשבות ופעולות. זו התמודדות קודם כל. אדם אובדני/ת יכול/ה לחשוב מחשבות על מוות ללא שום דחף לממש אותן במציאות. בכלל מה זה המושג הזה אדם אובדני/ת? הנפש של האדם נאכלת. לעיתים ממש גוססת. זו החוויה. כשהדכאון קשה מנשוא, אי אפשר לנשום. החוויה היא שאין מוצא. הכאב רק הולך ומחריף. את/ה משתגע/ת ולא מוצא/ת אחיזה.

אדם אובדני/ת הוא קודם כל בסבל בל יתואר. הוא נושא עליו כאב שאין מילים לתאר אותו. אולי צריך להתחיל מלשנות את המושג הזה, אדם אובדני/ת. זה כמו להגיד שהאדם מסורטן. יש סיבה שלא אומרים/ות את זה. כי לאדם יש סרטן. והוא יכול גם למות ממנו. אז לאדם בדכאון יכולים להיות ייסורי נפש שלא ברא השטן. הוא/היא לא מצליח/ה להיות מוזן מכלום. לא חיבוק, לא אהבה. להיפך, זה רק מגביר את הכאב. כי זה שורף במקום להקל. אין תקווה. אז הוא/היא יכול/ה למות מהייסורים האלה.

שמעתי השבוע את הביטוי הזה שאמר ילד מקסים: ‘סרטן של הלב’. זה בדיוק זה.


התחושה שהדכאון גדל וגדל, שולח גרורות עד שאין מה לעשות. ממש ככה.
האם מי שלא בדכאון יכול/ה להבין את זה? לא בטוח. בשביל זה אני כותבת כאן.
ההתאבדות של נתנאל, אח של חברתי היקרה כל כך יעל, הטריפה לי את הדכאון. לגמרי. אבל לא במובן של לנסות להתאבד בעצמי. זה מורכב פי אלף מזה. תנסו לחשוב על סיטואציה שבה חולה מאושפז/ת במחלקה אונקולוגית, וחברו/ה לחדר מת מאותו הסרטן בדיוק.

אי אפשר שלא להרגיש ייאוש. לשאול את עצמך מלא שאלות. להרגיש טלטלה ולחפש אחיזה.

רק שבמקרה של הדכאון הייאוש הוא דלק. הדכאון שלי בשבוע האחרון נהיה ממש אגרסיבי. הוא מסתכל עלי בחיוך גדול, לא מדבר. אבל כאילו אומר: ‘רואה? אמרתי לך אין טעם להמשיך לנסות להחליש אותי. בסוף אני עושה מה שאני רוצה’.
גם ככה לחיות עם דכאון זה מאבק. לרוב ברמות משתנות, בהתאם לעוצמות הדכאון באותה נקודת זמן. וכשהוא מתמלא בטחון, הוא מטריף אותך.

באמת שממה שאני פוגשת, חווה ומכירה, טריגר אובדנות הכוונה לדלק לדכאון. להתחזקות שלו. לניסיון לא להיכנע לקולות הייאוש שיכולים להכניס את המערכת לטירוף וכאב עצומים. לניסיון להתמודד עם רגשות כואבים כשאת/ה בקושי מצליח/ה לנשום.

אבל זה לא מדבק. תנו קצת קרדיט לא/נשים עם דכאון. מה שמדבק זו השתיקה סביב התאבדויות. חולש בחברה כמו לא יודעת מה. ומשאיר אותנו, אלא שחווים/ות את זה, עם צורך להסביר את מה שאין כוח לומר.

אנחנו חייבים/ות לדבר על זה יותר. להבין ולא לפחד לגעת במצב חיים כואב מנשוא, שהוא מושא חייהם/ן של רבים/ות ממה שאפשר לדמיין.


פורסם ב 6.7

הטיפול הזה באסקטמין, כך צריכה להיראות הפסיכיאטריה.. אומרים/ות שזו תרופה פורצת דרך, אבל מתייחסים/ות לזה בעיקר בהיבט של עזרה למטופלים/ות רבים/ות כמעט ללא תופעות לוואי. זה נכון. אבל היא באמת פורצת דרך מכל היבט שהוא.

הנה המחשבות שלי. הן ארוכות, ומכיוון שמניחה שאני לא היחידה שחושבת אותן, ממליצה ממש לקרוא ולהעביר

אז, עקרונות לפסיכיאטריה מיטיבה, קווים לדמותה:

. המטופל/ת במערכת הפסיכיאטרית הופך/ת להיות ממש אקטיבי/ת כדי לקבל את הטיפול. זה שונה מהותית מלקבל כל טיפול אחר בבית החולים. צריך לבוא פעמיים בשבוע במיוחד, לקחת את התרופה בעצמך (האח האחראי מגיש לך את המשאפים, פעולת השאיפה היא עליך), לדעת שבימים האלה אפשר לעשות אחר כך מעט. אני קוראת לזה ‘חצי משרה’. זה כמות הזמן הנדרשת בהשקעה בטיפול.

  1. המטופל/ת חי/ה בקהילה. ההגעה לבית החולים היא במיוחד. גומרים/ות את הטיפול ויוצאים/ות חזרה להתרחשות שבחוץ. יש תנועה. פנימה והחוצה. אמרתי היום לאח שברור לי שאם הייתי מקבלת את הטיפול הזה במסגרת אשפוז, זה היה משפיע עלי אחרת לגמרי.
  2. השפעה מהירה. בניגוד לכל תרופה פסיכיאטרית אחרת, האסקטמין מייצר תנועה גם במובן המיידי, וגם באפקט המתמשך שלו. השעתיים הראשונות לתוך הטיפול זה כמו לקחת פטרית הזיה, המטופל/ת נדרש/ת לשחרר שליטה, להתמודד עם מה שעולה, עם גירויים עוצמתיים. אמנם לרוב דבוק/ה לכורסה עם סחרחורת, אבל באופן אקטיבי.

    וזה בניגוד גמור לחוויה מכל תרופה פסיכיאטרית אחרת. בטיפול התרופתי הרגיל יש ציפייה של חודשיים בתקווה שיזוז איזה פסיק מהרגש.
  3. במובן המתמשך, זו לדעתי התרופה הפסיכיאטרית הראשונה שלא באה לדכא רגשות. להיפך. מה שהאסקטמין עושה זה לפתוח דלתות, מנעד הרגשות פשוט מתרחב. אני כבר לא מרגישה רק תחושות של דכאון. יש עוד דברים. אפשר לנשום. לנוע. זה כאילו מרחיק אותך מהדכאון, מסתכלים/ות עליו מרחוק יותר. זה מטורף. לא פחות. הנטייה של תרופות פסיכיאטריות הן יותר להיות כמו כימותרפיה, או אנטיביוטיקה. לפגוע ברגשות קשים אבל על הדרך פוגעות ברגשות ותחושות חיוניות לנשמתו של האדם. הכהות חושים הזו. הזומביות. הלהיות כבוי/ה. זה מחיר עצום עבור נוטל/ת התרופה. עד כדי חוסר יכולת להתמודד עם זה. האסקטמין פשוט עושה שינוי מיטיב בריא ויציב. אין לזה תחליף.
  4. יחסי הכוח בין המערכת, הרופאים/ות, האחים/ות. הכל משתנה ומקבל פתאום פנים כל כך הרבה יותר בריאות והגיוניות. בגלל שהתרופה חדשה (משהו כמו שנתיים בשוק) המטופלים/ות הם/ן המרכז. אצלנו הידע. אם לא נשתף את המערכת במה אנחנו חווים/ות, פשוט לא יהיה להם/ן מושג. הם/ן יעבדו על עיוור. פה נרשם כל שינוי, התקף חרדה, רגש שעולה. הכל. הצוות סקרן לשמוע אותנו, מכיר אותנו. יודע על כל שינוי בחיים שלנו. הקשר האישי הוא חלק מהטיפול. הכל הרבה יותר בגובה העיניים. הדדי.

    לא מעט פסיכיאטריים/ות חוטאים/ות בלחשוב שהם/ן כבר יודעים/ות וראו הכל. וזה רע מאוד בכל סוג של רפואה, ובטח בתחום רפואה שמטפל/ת בא/נשים שרובם/ן המוחלט פגועים/ות או סובלים/ות שנים מייסורי תופת, שהחוויה האישית היא המרכז, וההבנה שכל תרופה כזו משפיעה באופן שונה על כל מטופל/ת. כי הסיפור האישי פה הוא העיקר. ופתאום הפסיכיאטריה במקום צנוע, שלא יודע. והמטופל/ת כן. שינוי עצום.
  5. אגב שינוי במאזן הכוחות. הטיפול באסקטמין גורם לאיבוד שליטה למשך שעה-שעתיים. חייבים/ות לנהל אותו במרחב מוגן. האח/ות האחראי/ת הופך למשענת, חייבים/ות לסמוך עליו/ה. זה מייצר קשר אנושי נורמלי. שמביא עוד רבדים של אמון שכמעט לא קיימים בפסיכיאטריה כמו שהיא היום. אני כמטופל/ת בוחר/ת לקחת תרופה שמכניסה אותי למסע, בידיעה שיש לי על מי לסמוך שיחזיק אותו איתי. לכל אורכו. זה קשר מתמשך שמעמיק. דברים נפתחים. ידיים מוחזקות. האוזן קשובה.
  6. לא יודעת אם יש משהו בסטינג של הטיפול שמתחבר למקומות שבטיים ובסיסיים, שאולי בריאים לנו. כמו בשבט עתיק, יש דמות של שמאן (האח/ות), חברי/ות השבט נוטלים סמים משני תודעה, מתנהלים במרחב הזה, ברגשות, בשיחות, בהתפרקויות. אבל יש את האחד שאחראי ומשגיח ומאפשר. זה פשוט נעים ועובד. בריא כל כך.

    אני מרגישה שיש פה בשורה. התרגשתי היום פתאום להבין את זה. לשם הפסיכיאטריה צריכה ללכת. להיות במקום שלא יודע, שסומך על האדם וגורם לו/ה להיות אקטיבי/ת ולא פאסיבי/ת עד שגעון. שהמטפל/ת הוא/היא דמות יש בה אמון עצום, זה אינהרנטי. שתהיה תנועה מתמדת גם אם לא לינארית, תחושת תקווה והחזקה משותפת של התהליך. כן ירבו.

פורסם  ב 10.7

בפתיחתו של עוד שבוע עם הדכאון והמורכבויות שלו, המחשבה על המילה ‘בחירה’ בהקשר להתאבדות לא מרפה ממני.

אם יש משהו שלמדתי בשבועות האחרונים זה שיש מגוון של דעות על התאבדויות, מביאה את הדעה שלי, או יותר נכון את המחשבות שלי כאן.

עושה רושם שיש תפיסה גורפת בחברה שבן אדם בוחר/ת להתאבד, מה שמביא להמון המון כעס, ואשמה, ההרגשה שהבן אדם ביצע/ה מעשה הכי אנוכי שיעלה על הדעת.

אני חושבת שיש בזה מן האמת. אבל גם שזה מורכב פי אלף מזה.

נסו לדמיין אדם שנפל/ה מהסירה שלו/ה בלב ים סוער, ועכשיו עליו/ה לנסות לשרוד. הוא/היא שוחה בכל הכוח, בכל רגע, שורד/ת שניה בשניה. את כל כוחות השרירים והמנטליים מפעיל/ה רק כדי שיהיה לו/ה סיכוי לעבור את התופת הזאת.

הגלים עולים ויורדים, כל פעם מכים מחדש וזורקים את האדם למצולות. והוא/היא מנסה לא לאבד תקווה, ועולה חזרה אל פני המים, מנסה לנשום. הכל כבר מתחיל להישחק, כואב מדי, הנשימה, הגוף, התקווה להינצל.

ואתם/ן על הסירה, לא מפסיקים/ות לרגע לנסות ולזרוק לו/ה גלגלי הצלה, לצעוק לו/ה שי/תחזיק מעמד, אתם/ן לא זזים/ות ממנו/ה עד שתצליחו ביחד להחזיר אותו לקרקע יציבה. עושים/ות הכל כל כך רגיש, כל כך נכון.

וברוב המקרים כנראה שזה יעזור. ומרוסקי/ות כוחות תצלחו ביחד את הסערה, הוא/היא י/תצלח. אסור לוותר לרגע.

אבל יש פעמים, שבהן זה פשוט גדול על כולם/ן. האדם לא יכול/ה יותר לשחות, השרירים נשרפו, הריאות קרסו. הוא/היא מנסה לתפוס את גלגל ההצלה, החבל, היד המושטת. וכל פעם זה נשמט. והתקווה יחד איתה. תחשבו מה זה לא להצליח לצאת מהתופת אף לא לרגע.

האם הייתם/ן כועסים/ות על אדם שכזה? יכול להיות שכן. למה לא עשית יותר כושר והיה לך יותר כוח עכשיו? למה ויתרת?

אלו מחשבות הכי טבעיות ומורכבות ומובנות בעולם. אני כן חושבת שצריך לאור ההבנה הזו של מנגון הדכאון למצוא מילה אחרת מ’בחירה’ כשאדם מתאבד/ת. לא יודעת איזו. זה משהו נשגב מבינתי.

אם יש לכם/ן רעיון אשמח לשמוע. אולי נצליח להוביל שינוי בשיח איכשהו.


פורסם ב 11.7

הדכאון בשבועות האחרונים פוגע בא/נשים יקרים/ות לי. יקרים/ות כל כך. בכל הרמות. אובדנות, עזיבות עבודה עקב החמרה.
אני כבר שבועיים מנהלת, או מנסה לנהל איתו שיחות קשות. בעיקר תחת השפעת האסקטמין. סעמק מה אתה עוד רוצה?
הוא ממש לא מתרגש. להיפך. הוא מחליש אותי כל יום עוד ועוד. הייאוש מלראות ולהרגיש מקרוב מה הוא עושה לאחרים/ות, פשוט שובר. מרגיש שהוא סוגר עלי.
אני באמת במאבק עכשיו. אני בשהות אמן שהולכת טוב ומוצאת שם את עצמי ומשמעות במה שמבקשת ליצור, עובדת בעמק שאני אוהבת, התיקון לחוק כלבי שירות עבר בכנסת ועכשיו שלב העבודה על התקנות. סיימתי קורס מקסים בציור מופשט בקוביה ממש השבוע מה שסוגר שנה משמעותית של להפוך להיות האמנית שאני רוצה.
ומול זה דכאון חזק, שרואה מה הוא מסוגל, מנסה למנוע ממנו כמה שיכולה לקחת משהו ממה שהשגתי בעבודה כל כך קשה. שכל הקרובים/ות שלי השיגו איתי.
עושה בחירות לעיתים טובות ולעיתים לא בין התפקידים השונים. מתפקדת מעט כבת זוג ואמא. כמה שיכולה כחברה. מנסה להחזיק את הצדדים המקצועיים שסוף סוף קורים.
פתאום יש לי מלא מה להפסיד. וזה מפחיד. מרגישה כאילו היו לי 3 חודשי חסד ועכשיו נדרשת למאבק בעוצמות דכאון שקיוויתי שהדכאון יחכה איתן עוד קצת.
אני לא אומרת כאן שאני מוותרת. ממש לא. להיפך. אני רוצה רק לשתף שתראו כמה התהליך הזה לא לינארי. התקדמות לא מבטיחה שתימשך לאורך זמן. יש תקופות שצריך לנסות לשמור על הגחלת, לעשות מה שאפשר. לעיתים זה סביר, לעיתים סיוט.
אני מקווה ומכוונת להמשיך הכל, כמו שהפסיכיאטר בכפר שאול אמר לי היום: ‘היתרון בלהצליח לשמור על הדברים מוחזקים, כל עוד אפשר, זה שקל יותר להתאושש מגל כזה כשהוא עובר ויש המשכיות’. העלינו מינון בתרופות, יש אחזקה של הצוות המטפל. מקווה שאני מתמודדת עם גל קצר שאצלח אותו בצורה סבירה. ובעיקר מבינה שצריך להתמודד עם זה יום ביומו, לנסות לחמול את עצמי ולהיטיב איתי ולבקש עזרה איפה שאפשר. ואיפה שלא יכולה, אז לא.


פורסם ב 15.7

בין כפר לעמק

כל שבוע נהיה יותר הזוי מקודמו. מאז מותו של נתנאל, אחיה של חברתי הכה יקרה Yael Yechieli לפני כחודש, אני בטלטלה.

הדכאון סופג ועוד ועוד מהלומות. השבועות מאתגרים בטירוף. המעברים בין עמק (הצבאים) לכפר (שאול) לא ברורים. בשניהם אני עובדת. עוד מנסה לקלוט. יום בשבוע מנהלת הרדמה של צבי עם חץ המכיל קטמין, יומיים בשבוע מטופלת בקטמין בעצמי. בין מרפאת פנים לליבה הטבעית.

ההגעה היומיומית לכפר שאול גובה מחיר. אני, שהצלחתי ליצור לי כמעט תמיד סביבה של אשפוזי בית, מגיעה כל יום לבית חולים פסיכיאטרי. השקט הצורם. תחושת התקיעות. א/נשים במצבים סוערים עד אובדנות. הכל חודר.

ומול זה מעלה מינון בכדורים בניסיון להחזיק. בנתיים זה מצליח. אבל זה מתיש וקשה.

יש לי דברים חשובים שאני רוצה לעשות ולומר. המוות של נתנאל הכניס המון משמעות בשהות עבורי. זה דוחף אותי לא לותר. על אשפוז פסיכיאטרי. על התרופות. על המערכת. על כל המורכבויות, הכי לא שחור לבן.

זהו. אין פואנטה. רק שיתוף בטלטלה וקושי גדולים מאוד.

בתמונה: חודש יולי, אילוסטרציה

פורסם ב 29.7

ימים סופר מטלטלים עוברים עלי.
החודש האחרון גרם לדכאון לצמוח למימדים מפלצתיים. הוא באמת מפלצת.
ריבוי מקרים קרובים שהדכאון הכריע את כוחו, השהות אמן שכוללת הגעה יומיומית לכפר שאול, הכל הצטבר לעוד טריגר ועוד טריגר וזה לא נגמר.
אני אומרת שזה קצת כמו טעות מודיעינית, וההבנה שבמקום להילחם בפלוגה אני עומדת עכשיו מול צבא שלם. צבא שבדרך לגבעה הנישאת ממולי, לקול תרועת קרב, הספיק לפגוע בלא מעט א/נשים בדרך.
הכוחות מעטים ממש. כל פעולה הכי קטנה לוקחת שעות. אתמול במשך 7 שעות גזרתי והדבקתי ניירות בהכנה של יצירה לשהות. עבודה שהייתה אמורה לקחת שעתיים גג, ואני עוד בכלל לא קרובה לסיים אותה, גם אחרי יום עבודה.
יש איזו הבנה שלי ושל הצוות המטפל שבאמת זו תקופה של יותר מדי. ושכדאי שנרחיב את המעטפת. שום דבר עוד לא סגור, אבל יכול להיות שלראשונה מזה 3 שנים אתאשפז באשפוז מלא. במחלקה פתוחה. מה שנקרא אישפוז אלקטיבי. לנסות לעשות מעבר מהתקופה האחרונה חזרה לחיים כמו שהיו קודם, כמה שאפשר.

כמה הזוי לגלות שאם אדם רוצה להתאשפז בפאקינג בית חולים פסיכיאטרי ציבורי, יש רשימת המתנה! כן, בשביל התענוג הזה. זה לא אשפוז יום, גם לא מסגרת טיפולית אלטרנטיבית נחשבת. זה כפר שאול.
אז בנתיים נותנים לשבועיים להיות, יום ביומו, בלי לדעת אם בסוף זה מה שאחליט לעשות.
מגיעה יום יום לשהות, עם א/נשים מקסימים/ות, עושה מה שיכולה. עם מטרה לסיים אותה יחד עם כולם/ן. באיטיות מדודה של אפיסת כוחות. לא מוצאת כוחות לשום דבר אחר כרגע.

בתמונה: עץ התות בכפר. אחד מהם. מקום בו אציג החל מעוד שבועיים את אחת העבודות שלי

פורסם ב 4.8

עוד שבוע במקום הזה תוצב אחת העבודות שלי בשהות. אולי העבודה שהכי חשובה לי. נכנסתי בשהות לפרץ יצירה, ובמקום עבודה אחת או שתיים שחשבתי עליהן טרם השהות, אציג 4. כולן מספרות ביחד סיפור שלם, וגם כל אחת עומדת בפני עצמה.
לא יאמן שעברו להם 5 מתוך 6 שבועות של שהות אמן/ית. אלו היו 5 שבועות כל כך מורכבים, עמוסים ומטלטלים שאני בכלל לא זוכרת מה היה לפניהם.
לא יודעת איך לחזור להיות פשוט מטופלת בכפר שאול, בלי להגיע לשם כל יום וליצור במסגרת.
חברה יקרה המליצה שאחשוב אילו עוד פרוייקטים אני רוצה לקדם שקשורים לעולם בריאות הנפש והאמנות. אז יש על הפרק.
אבל לסיים את השהות זה לצאת ממערבולת שואבת, משמעותית בטירוף שקשה היה לי להציב גבול איפה היא מתחילה ואיפה אני נגמרת.
זו העבודה הראשונה שלי בתחום האמנות. מגלה שממש מתחברת. מקווה שגם יחבר אחרים/ות.

זו העבודה הראשונה שלי בתחום האמנות. מגלה שממש מתחברת. מקווה שגם יחבר אחרים/ות.

פורסם ב 8.8

היום תמר ואיילה באו לבקר אותי בסטודיו בכפר שאול.
את הכניסה שלהן, הייתי צריכה להסדיר מראש. למעשה ביקור של כל אחד/ת מצריך/ה אישור מבעוד מועד. רק שהסיפור עם ילדים/ות הוא שאסור להם/ן להיכנס לכפר. זו ההנחיה.
בש.ג בכניסה יש שלט שאוסר על מי שבן/ת פחות מ-18 להיכנס לשטח בית החולים.
בעיניי זו הנחיה הזויה וסטיגמתית. הלוא בבית חולים רגיל אין מגבלה כזו. והמראות שם יכולים להיות מלחיצים בהרבה. א/נשים מאוד חולים, אינפוזיות, תחבושות, כסאות גלגלים…
אם הורה של ילד/ה מאושפז/ת בבית חולים פסיכיאטרי, חייבים/ות לאפשר ביקורים בעיניי.
בשני המקרים נדרש תיווך. אבל בשניהם חייבים/ות להתיר כניסה לילדים/ות.
הפנתי את השאלה הזו למנהל בית החולים בתחילת השהות. אמר שיש מקרים שמותר. אז הצעתי שאם כך שפשוט יורידו את השלט ואת האיסור. לא נראה שזה שינה משהו.
עוד השומר בש.ג לא האמין לי שיש אישור להכניס אותן, ואמר לי שהוא לא ממליץ. אמרתי לו תודה, אבל שהן נכנסות וזה בסדר גמור.
אם מדברים/ות על הורדת סטיגמות, הנה מקום נוסף שדורש שינוי.

בתמונה: תמר האסיסטנטית

פורסם ב 15.8

זהו. עבר לו חודש וחצי. היום העברתי את המזרן של ג’וח חזרה מהסטודיו בכפר שאול למרפאת אסקטמין. נגמרה השהות אמן.
יש עוד סיורים, וסיכומים, וכל המסביב. אבל נגמר תהליך היצירה.
מרגיש כאילו זה היה נצח. לא זוכרת את השגרה שלפני. באמת שלא.
בתוך תקופה מטלטלת מנשוא, השהות הייתה לי כמכונת אקמו. חמצן.
התקשיתי להחזיק בדברים האחרים בחיים שלי. השהות הייתה העוגן היחיד. וקרה בו הרבה. המון.
ועכשיו, מתנתקת ממכונת ההנשמה, צריכה להבין איך לחזור לנשום בעצמי. כמה שניתן.
תודה ענקית לכל השותפים/ות המדהימים/ות לשהות, שהפכו לחברי/ות אמת, דאגו לי גם ברגעים הכי קשים בצורה שלא תיאמן ונתנו לי להיות חלק מקבוצת אמנים/יות בפעם הראשונה עבורי. קשורה אליכם/ן, מעריכה אתכם/ן וכבר מתגעגעת.


פורסם ב 18.8

מתקשה לעכל את סוף השהות.
מנסה להבין מה קרה כאן ב-6 שבועות האלה.
מרגישה שעברתי סוג של טירונות. שכולנו כקבוצה עברנו ביחד.
ההתחלה הייתה כאוטית. לכולנו. כניסה ושהות בבית חולים פסיכיאטרי, כמו איזו חווית אשפוז מקבילה לזו האמיתית.
עד שאת/ה מתחיל/ה לקלוט את הסיטואציה, להבין מי הא/נשים השותפים/ות שלך לדרך, ומי הצוות, ולמי את/ה פחות מתחבר/ת, ואז להתחיל לבנות יחסים כלשהם עם כל אחד/ת.
והז’רגון, והביחד. ועזרה הדדית. ובניית חדרי הסטודיו שלנו מיום ליום, ולמלא אותם בציוד, וסקיצות, וא/נשים מבית החולים.
מתגבשת קבוצה, שכל אחד/ת ממנה בטלטלה משלו מול המרחב הזה.
ויש גם טוב, מלא טוב. וצחוקים. וארוחות צהריים בחדר האוכל השמנוני. ושותים מלא כוסות קפה.
וקונים קולה מהמכונה ובורקס מהמאפייה ממול.
וגם לא משאירים/ות אף פצוע/ה בשטח. כולם/ן בשביל אחד. או אחת, במקרה שלי.
כוחה של הקבוצה הייחודית הזו שהתגבשה לה הוכח לפני שבוע בדיוק, אחרי שקרסתי בשעת לילה על פוף ברצפת הסטודיו שלי.
בזמן שכולם/ן באו להופעת שקופיות מהממת של אחת מחברות הקבוצה במסגרת פסטיבל תיאטרון בכפר, הרגשתי שאני לא מצליחה לעמוד על הרגליים. היה יום מטלטל גם בבית וגם בשהות, עם עבודה בעמק באמצע, בקיצור הרבה יותר מדי.
הייתי במצב דכאוני. מאוד. שכבתי בחושך, לא יכולה או מוכנה לזוז לשום מקום. רק הייתי פיזית. בשום מקום הזה, בסטודיו במחלקה ד’ הישנה.

אחרי שהחברים/ות חזרו מההצגה, מצאו אותי ככה. הם/ן לא היו מוכנים/ות לזוז ממני. במשך שעות. אחד אחרי השניה נכנסו לחדר להיות איתי, לשים יד, לדבר. לנסות לעזור ולמצוא דרך שאקום ואלך למקום נעים או בטוח יותר להיות בו במצב הנוראי הזה. לא ניסו לרפא, רק להיות ולשמור עלי.
אחרי משהו כמו 4 שעות הבנתי שהם/ן באמת לא מתכוונים/ות ללכת הביתה. וגם השניים שלא היו פיזית באותו זמן, שלחו לי הודעות והציעו שאבוא לישון אצלם/ן. שידאגו לי.
במקביל כולם/ן בקשר עם כולם/ן, מהשהות עם משה ועם המטפלת שלי והפסיכיאטריים והשד יודע. מלא דאגה מסביבי ואני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט.
הלחץ החברתי שהרגשתי שהם/ן אשכרה לא זזים/ות ממני, וההבנה שאם אני לא עושה משהו הם/ן לא ישנו הלילה, בסוף דחפה אותי לקום. בסבל, ייסורים ומלא כעס. אבל לקום.
הגענו למיון באמצע הלילה, הייתה שם חוייה נוראית שלא אפשרה לי להישאר שם, אבל זה לפוסט אחר.
ב-1 בלילה מתוך האנדרנלין של מה שקרה במיון ובעיקר כי יש יותר מדי א/נשים שערים/ות ולא בבית שלהם/ן בגללי כרגע, הצלחתי ליסוע הביתה. נכנסתי למיטה, ולמחרת קמתי בבוקר ובמשך היום פשוט הקאתי את נשמתי. הגוף הגיב לטראומה.
זה היה כמו מסרט. כל כך מוזר. א/נשים שפגשתי רק חודש וחצי קודם לכן, ואנחנו קשורים/ות כל כך שהם/ן לא ויתרו לי, ודאגו ממש, והצליחו להיות איתי בסיטואציה אינטימית, של כאב גדול מנשוא. וזה לא גרם לי לבושה. או לאי נעימות. הבנתי אותם/ן, גם אם באותו רגע היה לי מאוד קשה שהתעקשו עלי.

ואחרי סיפור כזה, מסתיימת השהות ונפרדות דרכינו ברמת היומיום. הזיה.

בתמונה: גזירת נייר (2020) מהממת של פטריסיה אודונובן, שותפה מדהימה לשהות, שבעברה הייתה מאושפזת גם היא בכפר שאול, ויצרה את גזירת הנייר הזו, ואחרות, כזכרונות מהאשפוז שלה. לא יכולה לבחור דימוי טוב מזה לפוסט שלי.

פורסם ב 21.8

גדר ותיחום בית חולים פסיכיאטרי זה לא הכרח.
מי שמכיר/ה את כפר שאול יודע/ת שכיום כדי להיכנס בשערי בית החולים צריך אישור, ומעבר במתחם ש.ג גדול ובידוק בטחוני מעמיק. ואז עוד לקבל צמיד שמבדיל אותך מהמאושפזים/ות במקום, כמסמן למי מותר ולמי אסור לצאת מבית החולים.

והנה, תמונה רק מ-1988, וכפר שאול ללא גדר.

מקריאה קצת של ההיסטוריה מסופר על כך שהמטופלים/ות בבית החולים היו פעילים/ות בשכונת הר נוף, עבדו בה, טיפחו גינות קהילתיות וכדומה.
היום? הכל מגודר ומרושת ומלא במאבטחים/ות חמושים/ות.
אבל בסוף זה משהו מודרני. של השנים האחרונות. ומעלה בעיניי שאלה חשובה על ההכרח של כל זה.
יש ירושלמים/יות שאפילו לא יודעים/ות איפה זה כפר שאול. שלא לדבר על שהיו שם.
בקרוב ממש יצא פרסום לסיורים בתערוכה של השהות אמן. תהיה הזדמנות חד פעמית לא/נשים להיכנס למתחם.
ממליצה בחום להירשם. גם בשביל לראות את העבודות והדיון שמקווים/ות שנצליח לייצר באמצועתן על מצב בריאות הנפש בישראל.
אבל גם כי לצערינו, אין הרבה הזדמנויות לעשות את זה, אלא אם את/ה או מקורביך מטופלים/ות שם מאיזושהי סיבה.

מזל שבן הזוג Moshe Yagur היסטוריון, ומוצא לי פנינים כאלה.

התמונה מספר שנקרא All that remains של ואליד אל-ח’אלדי הסוקר את כל מקומות היישוב של פלסטינים שננטשו ב48

פורסם ב 1.9

כבר כמה זמן שאני מנסה לשתף את העבודה שהכי חשובה לי בשהות אמן.
התחלתי את השהות שבוע אחרי שנתנאל, אחיה של Yael היקרה לי מכל, התאבד.
המוות שלו טלטל את נפשי והכניס אותי לסערות קשות מנשוא.
היה לי ברור שיש דרך אחת לצלוח את השהות הזו, והיא להקפיד ליצור עבודות שמדברות חוויות של אשפוז פסיכיאטרי ממקומם/ן של המאושפזים/ות. להשמיע קולות שמתקשים להישמע. ולא רק אלו הסטגמתיות של הזנחה וקשירות וכיוצא באלה.
אלא של השגרה האפורה, הרגילה. של היומיום. של הזמן הזה שעובר בהמתנה לתרופות שאולי ישפיעו.
מי שהיה/הייתה באשפוז פסיכיאטרי, או ליוו/תה מישהו/י כזה, מכיר את סוגיית הסיגריות.
במהלך היום לא עושים/ות כמעט כלום. הכל במעין שקט מדומה שמחפש להתמלא. ההגנה והורדת הגירויים שאשפוז כזה מבקש ליצור, הם בעלי מחיר סופר גבוה. לדעתי גבוה מדי.
אז כדי למלא את היום מעשנים/ות. אבל בלי סוף. סיגריה בסיגריה. העשן הוא המענה למימד הזמן. אם את/ה לא מעשן/ת את/ה פשוט חסר/ת מעש לחלוטין. זו החזקה מכורח המצב, והיא הפוכה מהמטרה של ריפוי ובריאות נפשית.
החלטתי לאסוף את כל הבדלים שביכולתי לאסוף ברחבי הכפר והמחלקות, מכל פינה, עד שאסיים ולא אפספס שום חלק.
באיסוף, שארך שבועיים (ומכאן גם שם העבודה), אספתי אלפי סיגריות (שומרת את המספר המדויק להמשך). ומתוך רצון שלא להתיימר, לא לעשות מהם לא קולאז’ ולא אסמבלאז, רציתי להציג את הדבר עצמו. לערום אותם לערימה, ערימת זבל ופיח מסריחה ומגעילה. וכל כולה נאספה בתוך כותלי הכפר.
את הערימה הצבתי בלב הכפר, בדיוק מתחת למשרדי ההנהלה, ומול הספסל שמהווה את פינת עישון המרכזית בבית החולים. שהעבודה תוכל לגעת ולעורר בכל מי שזה צריך לעורר משהו. שתהיה השמעת קול, וביקורת, ולהנכיח את הדבר הכל כך נוכח הזה גם ככה, רק במרוכז. כזה שאי אפשר להתווכח איתו.
כדי לתת לערימה הזו מימד פיסולי ומבלבל (מרחוק לא מבינים שזו ערימת סיגיריות) שמתי אותן בתוך פרספקס מוזיאונים (תודה ענקית לHamutal Gabayev  ומוזיאון ארצות המקרא על התרומה הסופר נדיבה הזו).
פעולת איסוף הבדלים הפכה לעבודה בפני עצמה, לספר שירה, שאשתף ממנו במהלך השבוע הקרוב. כל פעם שיר על יום איסוף אחר.

ממש ממש מוזמנים/ות לבוא לראות את העבודה הזו והאחרות בסיורים הקרובים. הראשון שבהם ממש מחר. עוד יש מקומות, וגם אני אהיה בו. פרטים על הסיורים וההרשמה בתגובה הראשונה

מתרגשת שזה סוף סוף קורה

‘שבועיים’, בדלי סיגריות, פרספקס ועץ, 60×80×40